כמה מחשבות על ייעוד, קריירה ואושר

כמו כל אחד ואחת שעוברים את כיתה ז גם אני נאלצתי להכין עבודת שורשים. למזלי אחותי הכינה עבודה משובחת שש שנים לפניי, וכל מה שנותר לי לעשות היה לעדכן אותה קצת, להעביר אותה למחשב (היא נכתבה בכתב יד!) ולענות על כמה שאלות. אחרי שכבר סיימתי את העבודה עדיין נותרה שאלה אחת פתוחה, שאלה שלא היה לי מושג איך לענות עליה:

"במה תרצו לעסוק כשתהיו גדולים?"

בעיניים של בת ה-12 שהייתי השאלה הזאת הייתה הרת גורל. כבר עכשיו אני צריכה להחליט מה אני אעשה כשאגדל? האם זאת השאלה שתקבע את מסלול החיים שלי? איך אני יכולה לדעת? קראתי את השאלה הזאת שוב ושוב, הפכתי בה, התחלתי לעבור על מקצועות שהכרתי ולא הצלחתי לדמיין את עצמי עושה אף אחד מהם. עם חוש הקצב הקלוקל שלי רקדנית ומוזיקאית אני בטח לא אהיה, רופאה ועורכת דין נראו לי מקצועות מסובכים מדי (וגם קצת משעממים) ומורה ממש לא רציתי להיות. מה נשאר?

בסופו של דבר, בלית ברירה וכי כבר הייתי צריכה להגיש את העבודה, אמרתי לעצמי את הדבר הזה: אני אוהבת לקרוא, אני אוהבת ספרים, סופר נראה לי כמו מקצוע קשה וקשוח מדי – אבל אולי סופרת ילדים זה קצת יותר קל? אז כתבתי "סופרת ילדים" והגשתי את העבודה. היום דרך אגב אני חושבת שעשיתי טעות חמורה, להיות סופרת ילדים מוצלחת זה ממש לא פשוט.

במהלך השנים יצא לי להרהר בשאלה ששאלו אותי בעבודת השורשים שוב ושוב. כמה פעמים בחיינו אנחנו נתקלים בה, בניסוח כזה או אחר? מה תרצה לעשות כשתהיה גדול, מה הקריירה שמצפה לך, מה הייעוד שלך? שאלה שנשמעת כל כך גדולה ודרמטית. שאלה שקובעת את מסלול חיינו, את הדרך שנבחר בה, את התשובה לשאלה אם נהיה מאושרים. אנחנו מוכוונים לחשוב על קריירה ועל ייעוד כדרך למימוש עצמי. אם אני לא מממשת את עצמי בקריירה, ואם לא הגשמתי את הייעוד שלי – איך אני יכולה באמת להיות מאושרת?

ואם אני בכלל לא יודעת מה הייעוד שלי, מה יהיה אז על האושר שלי?

מאז אותה שאלה בעבודה השורשים חיפשתי וחיפשתי את הייעוד שלי. את נתיב הקריירה שלי, את מה שאני אמורה לעשות "באמת". את אותו דבר חמקמק שיגרום לי לאושר, הדבר שאני טובה בו, זה שיגרום לי לקפוץ כל בוקר מהמיטה בשמחה. למדתי באוניברסיטה, סיימתי תואר ראשון, התחלתי והפסקתי תואר שני, למדתי לימודי תעודה בעריכת לשון, עשיתי קורסים באמנות ובצילום ובכל אותו זמן עבדתי בעבודות שונות וחיפשתי את עצמי. עד שבסופו של דבר התחלתי לעבוד בעבודה "האמיתית" הראשונה שלי – בעריכת לשון. וזה היה תענוג. באמת. השנה הראשונה הייתה מופלאה, למדתי המון וזכיתי לעבוד במה שחשבתי שיהיה המקצוע שלי. תוך כדי העבודה פתחנו גם את הבלוג והעולם שלי התמלא במילים וביצירה, שני הדברים האהובים עליי עוד מילדות. חשבתי שמצאתי את מה שחיפשתי, אף על פי שכל אותו זמן עדיין קיננה בי השאלה – זה באמת מה שאני אמורה לעשות?

אחרי שלוש שנים של עבודה, ואחרי תקופה ארוכה שפשוט לא הרגשתי טוב עם עצמי, עם העיסוק שלי ובכלל עם החיים, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לעזוב. לפני שעזבתי את העבודה לא חיפשתי באופן פעיל עיסוק אחר, והתחלתי את חיי בתור מובטלת. כל אותן שאלות שהעסיקו אותי מאז גיל 12, באופן כזה או אחר, חזרו לחיי. "את כל הזמן אומרת מה לא ולא מה כן," אמרה לי אז אמא שלי, "פשוט תתחילי לעשות משהו, תרוויחי קצת כסף, ותחשבי תוך כדי".

אבל אני לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל עבודה חדשה לפני שאבין מה הכיוון שלי. מה אני רוצה להיות! אני כבר בת 30, איך אני עדיין לא יודעת מה טוב לי? איך עדיין לא הצלחתי להבין לאן אני רוצה להגיע ומה פסגת החלומות שלי? וזה לא שלא היו לי חלומות. אני חולמת כל הזמן: על הצמיחה של הבלוג, על הקמת חנות, על איור וכתיבה ומה לא. אבל עדיין לא הגעתי לרגע הזה של אאוריקה שחיכיתי לו כל כך. הלב שלי היה שבור מבחינה תעסוקתית ולא הצלחתי להמשיך הלאה.

אני קופצת קדימה כמעט שנתיים, לימינו אנו. היום, עם יד על הלב, אני יכולה להגיד שאני נמצאת באחד המקומות הכי טובים שהייתי בהם בחיים ובעבודה. אני מתפרנסת מכתיבת תוכן, בבלוג ומחוצה לו, מנהלת קהילה ועמודי פייסבוק ואני מרגישה משהו שלא הרגשתי המון זמן – שלווה. ושלא תבינו אותי לא נכון. זה לא שאני חושבת שמצאתי את הייעוד שלי, וזה גם לא שאין לי לחצים. הסיבה לשלווה הזאת היא שכל מה שעברתי עד היום הביא אותי למסקנה שאני פשוט לא מאמינה ב"ייעוד". לכל אחד מאיתנו מתאימים דברים שונים בנקודות שונות בחיים. אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שזה מה שאני אעשה היום ואיהנה ממנו – ככל הנראה הייתי צוחקת לו בפנים. לא חשבתי שאני איהנה מניהול קהילה, וממש לא חשבתי שאני יכולה לנהל עמודי פייסבוק. אבל הנה, אני עושה את זה.

העולם שלנו משתנה ומתפתח במהירות, ואין סיבה שאנחנו לא נתפתח ביחד איתו. לכל אחד מאיתנו יש סל של כישורים שהוא רכש בדם, יזע ודמעות. החוכמה היא לדעת לנצל אותו, ולא להיתקע במקומות שכבר לא עושים לכם טוב. לא טוב לכם? כנראה שזה לא מקום שאתם צריכים להיות בו, ומשהו חייב להשתנות. אני לא בהכרח אומרת שחייבים להחליף את העבודה, אבל כן לנסות לשנות את הנקודה הכואבת. אני למדתי את השיעור הזה על בשרי, ואני לא מתכוונת לטעות בזה שוב. היום אני נמצאת במקום טוב, אבל מי אמר שזה מה שיהיה לי טוב גם בעוד שנתיים? וזה בסדר! שום דבר לא יקרה אם אני אשתנה. יש לי את הניסיון שלי, את הכישורים שלי ואת הידע שאני יכולה ללמוד לבד המון דברים. הבלוג לימד אותי את זה.

לכל אחד מאיתנו יש את סל הכישורים שלו ואת הידע שלו. זה הכוח האמיתי שלנו, ועם הכוח באה אחריות – כלפי עצמנו. תהיו גמישים, אל תפחדו להשתנות. זה הכי קשה ומפחיד בעולם, מי כמוני יודעת. אבל היי, אולי בסוף יהיה לכם טוב, אז למה לא בעצם?

במחשבה שנייה, אולי כתיבת תוכן זה לא תחום שונה בתכלית מ"סופרת ילדים" (לידיעת המחנכת יעל שכתבה בעבודת השורשים שהיא תשמח לקרוא את ספרי הילדים שלי, והיום יכולה לקרוא אותי כמעט כל שבוע בבלוג וב-Ynet). אז מי יודע, אולי התשובה של עצמי-בגיל-12 השפיעה באופן כמעט נבואי על מה שאני עושה היום (מישהו אמר ייעוד ולא קיבל?), אז קחו את הכל בערבון מוגבל.